top of page

סיפור קצר על מציאות אפשרית

בליל הסדר שלנו

 

בכל פעם שתשאלו איש חינוך אמיתי מהי הדרך הנכונה לחנך, התשובה תמיד תהיה: דוגמא אישית.
איך נלמד את ילדינו לצמוח, להתרחב, להתגבר על קשיים, להשתחרר ?
אילו סיפורים ששמענו מהורינו השפיעו עלינו ביותר ?

השנה ערכנו ליל-סדר מיוחד. היו בו רגעים קסומים של קירבה, וחיבור בין הילדים להורים. הייתה זו חוויה מרגשת שתלווה את כולנו עוד זמן רב.

זה התחיל מייד לאחר ארבע קושיות – לכל ילדה וילד ניתן זמן מיוחד, שבו הם ענדו את טבעת המגיד, טבעת מגניבה בצבע זהב שסימנה תורו של מי לדבר, ואז שאלו קושיה אישית שהכינו מראש (שאלה שמעסיקה אותם או משאלה שחשובה להם וכו'). אנחנו, המבוגרים, הקשבנו להם ברוב קשב. עם סיום סבב הקושיות האישיות, השיבו ההורים לילדים תשובות לשאלותיהם, והילדים עברו למצב הקשבה. התשובות ניתנו ברצינות ובאהבה, וזה ניכר על פני הילדים.

ליל-הסדר המשיך כרגיל, אבל מידי-פעם עצרנו לשתי-דקות, כדי לאפשר לאחד המבוגרים לגלות חוויה אישית של שיחרור מעבדות לחירות, חוויה שקשורה לקטע בהגדה אותו קראנו. כל אחד מאיתנו הכין לקראת ליל-הסדר חוויה שאותה הוא רוצה לשתף. אחד האורחים אמר שאין לו חוויות מתאימות לשתף, אבל באמצע ליל-הסדר, אחרי "דם, צפרדע...", הוא אמר שפתאום נזכר בסיפור מדהים שקרה לו, אירוע שבו ניצל ברגע האחרון, אחרי שאבד כל-סיכוי, ושבזכות זה הוא משתתף איתנו בסדר היום – וזה היה מרגש במיוחד.
היפה בכל התהליך היה, שהילדים ממש הקשיבו למה שסיפרנו להם, ועד היום הם זוכרים את הסיפורים האישיים הללו, וכמובן את טבעת המגיד המלכותית, שסימנה עבורם שעכשיו מקשיבים להם.

היה רגע מיוחד בליל-הסדר, שבו הסתכלתי על העיניים של הילדים, איך הם מביטים אל אבא שלהם שמשתף אותם בחווית השיחרור האישית שהוא הכין – פתאום ראיתי שהלב שלהם נמצא איתו בקשיים שחווה, ושמח איתו ברגע השיחרור המרגש. את הרגע הזה אני לא אשכח !

חלק מאיתנו נהנה גם מהידיעה, שסדר-הגילוי הזה (כך קוראים למה שעשינו) מקורו בפסוק 'וְהִגַּדְתָּ' בספר שמות, שהוא אחד המקורות העתיקים של ליל-הסדר (כי התברר ש'להגיד' זה בעצם 'לגלות' בשפה העברית שבתורה), ולכן הגילוי של חוויית השיחרור האישי שההורים מגלים לילדים שלהם – הוא אחד מאבני-היסוד של ליל-הסדר.

בכל מקרה, הדינמיקה המשפחתית בליל-הסדר השנה הייתה מקרבת ומחברת – גם בין חלקי המשפחה שפחות מתראים כל השנה.
וכך, במקום שהעיניים דבוקות רק ל"הגדה" (או למסך), מסתכלים אחד לשני גם בעיניים, ופוגשים שם את האנושי והאישי שבכל אחד ואחת מהמשפחה המורחבת ומהחברים.

אני כבר מדמיינת איך ייראה ליל-הסדר בשנה הבאה – כולנו נחכה לרגע שבו נוכל לשתף במעגל המשפחתי שלנו את חוויות השיחרור שנחווה במהלך השנה, ואני אחכה שוב לראות את מפגש העיניים המרגש בין הילדים לבין אבא שלהם.

מחשבה אחת לסיום,
אני תוהה מה היה אילו בילדותנו, כל  שנה בליל-הסדר, היינו שומעים מהורינו את חוויות השיחרור האישיות שלהם ? אילו בני אדם היינו נעשים ?
דוגמא אישית כבר אמרנו.

bottom of page